לעצור את שפת הזמן

"מנגו, בננה, תות שדה!!!" קיבל אותנו מוכר ירקות עם רמקול בגרון בכניסה לשוק המכוסה. אווירת שוק, רגע לעצור את חוט המחשבה שהתחיל לי, להפסיק את השיחה שהתחלנו על כל הצפיות שהיו לי על ידי המנהלת, הרכזת הפדגוגית, החונכת רכזת האנגלית, המפקחת המחוזית של מוריי האנגלית. זה מתיש שמסתכלים עליך דרך זכוכית מגדלת כל הזמן. ככה זה בשנת התמחות. הם לא יפספסו כלום. האם כישוריי ההוראה שלי באמת תלויים כל-כך בעובדה שתיקנתי או לא את התאריך שבראש הלוח? זום אאוט.....להתרחק כמה שיותר מהעבודה ומהרוטינה הטורדנית כזבוב. וזום אין חזרה על כל המראות היפים של השוק. חולפים על פני מוכר השמן זית, הקצביה, הדגים הטריים שנחים להם בהררי קרח, מתקרבים למוכר הירקות ההוא, מה זה התפוח הלבן הזה? "טעים, אין דברים כאלה!" באמת? במה זה שונה מתפוח רגיל? מה הטעם שלו? "טעם של עוד!" ככה קול הרמקול עונה לנו מגובה הבסטה שלו ומנסה למכור, "קח אחד, מה אכפת לך זה רק 7 שקל". וואי השוק, באמת טעם של עוד. בכל פעם שאנחנו מגיעים יש מן תחושה שמכירים כבר הכל, ראינו כל מקום לשבת, ישבנו בכל מסעדה וטעמנו הכל. אבל לא. כל פעם מחדש מגלים מסעדות חדשות, בר חדש, פאסט פוד וכו... והנה הגענו.

רק מחשבה אחת לא עוזבת אותי. מחשבה על החודש הקשה שעברנו כולנו. מקרה קשה שהיה למשפחה יקרה בישוב, האם מירושלים וארבעת בנותיה, הפיגוע הנורא בארמון הנציב... וביום שני שעבר בערב נודע לי על פטירתו של אח של דוד שלי, שאמנם לא היה דודי, אך כולנו קראנו לו דוד ז'אקי. זה בא בגלים שלא הפסיקו. וכל גל זוועה ועצב אני שואלת את עצמי, מה קורה החודש? זה לא לפני חנוכה התקופה החשוכה ביותר? מחנוכה אמור להיות פחות חשוך. אור גדל. לא ממעיטים בו. אז למה כל האורות האלה כבים פתאום? ואני מתמלאת בזיכרון שיש לי מדוד ז'אקי. הוא לוקח את אחי הקטן על ברכיו ושר לו בחיוך גדול ופה פתוח "תורה תורה, ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב...". ובאירועים משפחתיים היה רואה אותי ואומר בשמחה "אילנההה, איזה יפפפה!" תמיד עם חיוך גדול וצחוק בעיניים. ואחר כך היה לוקח אותי לצד ואומר לי באוזן "את רוצה, אני אשדך אותך למישהו? אני אכיר לך בחור טוב...". אדם יקר. נפש גדולה. איך עושים אחרי שמישהו יקר נטמן לעד באדמה? איך קמים בחושך גדול ללא האור שכבה? איך משפחות ממשיכות להיקטע? עדיין. דבר לא מובן ביותר הם תגובות מסוימות שמגיעות מיד אחרי. תגובות של כעס. תגובות שיפוטיות, כאילו אנחנו יותר טובים מכל מי שהיה במקום וברגע. ובא לי לומר: הניחו רגע את הכעס בצד, הפסיקו לשפוט. נפש אדם עולה לשמים. היא לא צריכה קטגורים. 

 ארבעה צוערים נרצחו בגלגלים. תנו ללב שיתמלא זיכרון ועצב וצער על כך שהעולם לא יזכה בהם יותר. תנו דקת דומייה לפני שמשתמשים ברצח ומוות כהוכחה וחיזוק טענה. אפילו הדמיון שלנו, מפותח ככל שיהיה לא יצליח לשים אותנו במקומם. במקומם של האחרים שהיו, שהשתתקו. במקומם של העושים מעשה או לא עושים מעשה. זה לא סרט שאפשר לומר, -איך הוא פעל כך? אני הייתי עושה אחרת-. אנחנו חיים בתרבות ובמציאות של תעתוע בזמן. כל רגע הווה ניתן לתפוס בתמונה או בסרט ובעתיד להפעיל את העבר כאילו קורה עכשיו בזמן הווה. להפעיל לעצור לערוך. הצלחנו לתפוס את הזמן בקופסה קטנה. ואנו עובדים על עצמינו שיש לנו עליו שליטה. עצרו הכל. החיים הם הרגע הנתון. זה מה שיש לנו. ואם חשבנו אחרת, התבלבלנו חזק. ברגע נתון קריטי, הזמן עוצר. כל הווייתנו מתכנסת לבקבוקון של אותו הרגע. אף אחד לא חושב ברגע כזה על אדם שמטעות מערכת נכנס לכלא. ברגע כזה תמונות עוברות בראש. חושבים על אמא. ברגע בו עומדים על גשר צר מאוד שמחבר בין מה שהיה למה שיכול להיות. גשר מעל תהום זמן. המוח שלנו כרונולוגי. ההוויה והחוויה שלנו היא על זמנית. ולכן לא ניתן לחשב אותה, לנתח אותה לשנות אותה. רק מי שאינו על הגשר, יכול לדבר  שפת זמן. 

זה הכוח של עם ישראל. לקום. אחרי הכל ואחרי שלא נשאר כלום. לקום. כמו עוף החול. לחבר את שתי פיסות הקרקע שנפרדו ופערו ביניהם תהום ולתפור אותה מתחת. לחבק חזק את כל חוצי הגשר, ולהחזיק להם את היד. חייבים למצוא את הניצוץ שגורם לנו להמשיך. למצוא אותו לטפח אותו ולהזין אותו עד שיתפח וימלא את כל ישותנו. ובדרך לשם, לא להיות לבד. אני מאמינה בחברויות חזקות מתמשכות. הרמב"ם אמר שכל אחד צריך לדאוג לבריאות הנפש שלו. מוזיקה, חברים וריחות טובים. לא לוותר על אלו, לא להסתיר אותם בתירוצי שפת הזמן שלנו. כי אחרת יום אחד נסתכל לעבר ונבין שלא היה לנו ולו רגע אחד של הווה. אלא קיימים היינו אך ורק בזמן עתיד, רודפים אחרי השנייה הבאה, היום הבא, השנה הבאה. כמה מאיתנו מסוגלים לעצור עכשיו הכל? ממש ברגע זה. לעצור, הכל ובמשך 10 דקות לעשות משהו שאוהבים? משהו אמיתי בעל ערך. לשמוע מוזיקה, לשבת בחוץ מול הנוף עם שום דבר מלבד מחשבות או כל דבר דומה אחר. מוכנים? 

מוזיקה, ריחות, וחבר הכי טוב כולם היו לצידי ביום שלישי שעבר בשוק. מוזיקת הרוכלים, ריחות המטעמים, ושנינו מתקדמים אט אט והמחשבות דוהות להן ככל שנכנסים יותר. פתאום הבחנו במקום חדש שנפתח. בפינה אחת באמצע השוק המכוסה, מעוטר עציצים של צמחים נופלים וגגון כחול עם פסים לבנים, מסגרת אומה, דלפק ובר מעץ ומוכרת חייכנית. התיישבנו על הבר, כשמולנו נוף שוק חי ופועם , נהרות של אנשים עם עגלות. "לה קורנרי". הייחוד של המקום הוא כריך בתוך קרואסון. הזמנו אחד עם קממבר, עלים ירוקים וריבת תאנים ביתית. המתוק והמלוח התחברו להפליא בתוך הקרואסון. כמובן שכל זה התלווה בקפה מפנק וטעים. נהנתי לפזר סוכר על שכבת החלב המוקצף ולשתות אותו בכפית רגע לפני הלגימה החמה-מרירה. הקרואסון היה עשוי טוב, בין הרך לקריספי, וטעמי החמאה ליוו כל ביס. רוב האנשים לא מכירים את סיפור הקרואסון וחושבים שמקורו בצרפת. האגדה מספרת שהקרואסון נוצר במאה ה17 בזמן שהטורקים עשו מצור על וינה, אוסטריה. הטורקים העותמאנים שהתכוונו לנצל את חשכת הלילה ולחפור מחילות מתחת לחומות העיר לא חשבו על האופים המתעוררים לפנות בוקר, שראו הכל והזהירו את כוחות הלחימה. כדי לחגוג את הניצחון, האופים הוינאים המציאו מאפה שצורתו דומה לצורת חצי הסהר שמתנוסס על דגלם של הטורקים. מכאן השם "וויינואזרי", שהוא השם הכולל לכל המאפים הצרפתיים האלו. 

מושלם לחורף: כריך בקרואסון וקפה טוב על הבר, בשוק המכוסה ההומה. 
מי עצר הכל לרגע בשביל עצמו?

שקשוקה מנחמת בחשכה הזאת

אני לא יודעת אם זה הבנות האלה שמתקשרות מהאוניברסיטה הזאת והזאת ושואלות אותי אם אני מעוניינת ללמוד תואר שני, או העובדה ששנת הסטאז' שלי בהוראה קשה מנשוא, אבל אני טרודה כל הזמן בשאלות ודיונים פנימיים עם עצמי, מה אעשה כשאגדל? ואמנם אני כבר גדולה ויש לי שני ילדים משלי ואני אמורה לגמרי להיות בנתיב מסודר ולחשוב על מה הילדים שלי יעשו, אבל יש לי תחושה כזו שהשאלה הזאת תרדוף אותי עד אחרון ימיי. אולי יש כאלו שיזדהו עם התחושה הזו, אולי מבני מזל תאומים ההפכפכים, או כאלו שכישרוניים או סקרניים מדי מכדי לבחור תחום ולהיסגר בו עד גיל פרישה, בכל אופן זו לא תחושה פשוטה. מה שהכי מוזר זה שאני מרגישה ייסורי מצפון על כך שאני רוצה לעשות הכל. מה, לא מספיק לך מה שאת? לא הגיע הזמן שתתמקדי בעבודה קשה לפרנסה ובחינוך ילדייך?? אבל בסוף גם אני ילדה ועוד לא ממשתי את עצמי.

לפני שלושה שבועות, עבר עליי שבוע לא פשוט שבו, בין צעקות על תלמידים, הכנות ובדיקות של מבחנים וגעגוע לבת שלי שבצרפת (סבא וסבתא מפנקים...), אני מבררת על תואר שני באומנות או באוצרות או שאולי כדאי בכלל ספרות וכתיבה?? כזאת לא החלטית אני. הסובבים אותי שואלים מימין ומשמאל "מה יש לך בזמן האחרון שבא לך לטרוף את העולם??" 

בכאלה מלחמות בין הפנים לחוץ אני נמצאת. אני מרגישה עוד ילדה. העולם לפניי, החיים פתוחים ורק מחכים שאנגוס בהם מלוא שיניי, אך מבחוץ, אני אמא לשני ילדים, יש לי אחריות, מטרה, סדרי עדיפויות. ותמיד היה לי פער בין איך שאני מכירה את עצמי, מי אני, לבין איך שרואים אותי. כשאני מסתכלת במראה ורואה את פניי, אני מופתעת. כך ניראת הדמות של אישיותי? כך משתקפת מהותי. ואין התאמה. גם בתור ילדה שמנמונת שהקניטו אותה בכל מני מסגרות, לא הבנתי. הם לא מכירים אותי. ופתאום כשהרזיתי הופתעתי עוד יותר. למה פתאום אנשים מתייחסים אליי אחרת? איך החליטו לשנות את הגישה שלהם אליי? אני אותו בן אדם הרי.

נסעתי יום אחד, כשגושי עננים קטועים קטועים ומסודרים יפה בשורות כמו חיילי השמיים, פרושים מעליי, ורק מופרדים מספיק כדי לתת לכמה קרני שמש חורפיות להעיר את העולם בחום וחסד , והייתי מתוסכלת. מתוסכלת מהעבודה, מהמקום בו אני נמצאת כשאני יכולה להיות בכל כך הרבה מקומות שונים במקום. ושיר בגלגלצ תפס את תשומת ליבי והגברתי ובלי לשים לב מצאתי עצמי שרה בקולי קולות יחד עם אפרים שמיר: "... לאאאאא תדעייי אהבההההה אמיתית לעוללללללם....". השיר הזה מלא בכעס. שיר קללה. ולא היה אכפת לי אם הנהגת המגונדרת עם השיער הנוזל, וציפורני הטרפים שלידי באוטו האדום תסתכל עלי בזלזול, ושרתי עוד יותר חזק כשעברתי ליד איזה רציני אחד עם משקפיים וסריג מכופתר שהאזין לשידור על מחאת החקלאים.

"מזל שעוד מעט זה חנוכה", כך חשבתי לעצמי. קצת אור שיגרש את כל האפלה הזאת וחוסר הבהירות לגבי המשך הדרך. מתקדמים אל לא נודע. איך אפשר לדעת אם הצעד הראשון נעשה כמו שצריך? הוא הולך להשפיע על הצעדים הבאים. רק נשאר לקוות ולהתפלל שרגע הצעד הבא הזה, הוא לא אחד מאותם רגעים שבעתיד נחזור אליו ונרצה לשנות כדי לשכתב הכל שוב מהתחלה.

וחנוכה עבר כבר, ועוד נשארתי במין חשכה. במיוחד אחרי כל מני ארועים שקרו לי בבית הספר, בהם הבנתי שהמורים, והמנהלים במיוחד מפחדים פחד מוות מההורים. הדבר הכי גרוע בזה הוא שהתלמידים הבינו את זה גם והם מנצלים את זה, ועוד איך מנצלים. פעם ביקשתי מתלמיד שיביא לי את הפלאפון שלו, כי התעסק בו בזמן השיעור, והוא לא רצה. וכמובן שאסור וחמור מאוד לנסות לקחת את זה ממנו ולא אואשם במני האשמות היוצאות מפרופורציית ההיגיון. אז אמרתי לו שזאת בחירה שלו ושאם לא יביא לי את הפלאפון מיד, אדבר עם הוריו על כך והפלאפון יהיה סגור בכספת בית הספר עד להודעה חדשה. תשובתו הפתיעה אותי מאוד. הוא אמר שאני לא מכירה את אמא שלו וכי היא לעולם לא תסכים שאקח את הפלאפון ואסגור אותו בכספת!

אז החליטו לשנות לי את המערכת. בפתאומיות וללא הודעה קודמת. בהתחלה חשבתי שקרתה טעות. אך לא. כששאלתי למה הדבר, ענו שזה חלק משינויי מערכת רבים שקרו בעקבות מורה שלא חזרה מחופשת הלידה. אך ידעתי שזאת לא התשובה האמתית. כשבררתי קצת יותר, נאמר לי שהסיבה היא שאני לא מספיק מאתגרת לכיתה מסוימת וכי ההורים והתלמידים גם יחד לוחצים על ההנהלה שייעשה משהו בעניין. וכמובן שבתור סטאז'יירית צעירה, אין לי זכות לנסות להשתפר, ועוד פחות זכות לדעת על השינוי ועל הסיבות, בשיחה מתורבתת של בוגרים. עמדתי על שלי. אני לא אתחיל כיתה חדשה מהתחלה. כבר ככה מספיק קשה. יעלה מה שיעלה לי, לא אכנס לכיתה זו. מכל זה הבנתי שהמערכת לטובת ההורים יותר מאשר לטובת התלמידים. ואת המורים כבר לא רואים כמעט בכלל. רק נהייתי חלק מהמערכת וכבר יש לי הסתייגות מסוימת מאיך שהכל עובד. מזל שיש את יום שלישי! מורות- נצלו את היום החופשי שלכם! 

כי כל הרעיון של יום הזה (וגם של הבלוג), הוא להשתחרר ולהצליח לשים הכל בצד ולהנות מהחיים. יותר מדי זמן עבר והעמוד הזה ריק וללא פוסט חדש. ונפשי כבר זעקה לחזור לשוק, לגלות עוד מקום טעים וטוב ולרוקן את הראש. אין דבר טוב יותר מהשוק לרוקן את הראש. הכל זז כל כך מהר שלפני שמחשבה חדשה מתלבשת על הקודמת, האוזן קולטת איזה קול מוזר שמוכר הירקות עושה כדי למשוך לקוחות, וריחות חזקים של בורקס אמתי ותפוזים סחוטים שמושכים את העיניים לחפש את המקור. 

התלבטנו המון לאן ללכת. רגלינו הובילו אותנו לשוק העירקי הצדדי שעובר בין אטליזים ומוכרי דגים לרוב. כמה מדרגות עקומות לרדת והגענו לסוג של רחבה קטנה עם קיוסק שבו כל מוכרי הבאסטות הולכים לשבת בהפסקה שלהם, מסעדת חומוס בשר וגם מסעדה בשם שקשוק. ומזג האוויר היה כאחד עם החלטתנו לנגב עם לחם חם צלחת תבשיל עגבניות מפולפל ושתי ביצים. שקשוק אם כך. ישבנו לשולחן עם מפת משבצות כחולה שמזכיר קצת אווירה של דיינר פשוט, ובזמן שחיכינו לשקשוקה הוגשה לנו כוס לימונדה שאשמח לחזור לשתות בימות הקיץ החמים. האיזון המדויק בין חמיצות למתיקות. השקשוקה הגיעה מהבילה, ושמחנו להתחיל במלאכה. איזו הנאה צרופה כשהלחם נטבל ברוטב בסמיכות הנכונה, לא נוזלי מדי וגם לא סמיך מדי, ושותה את כל הרוטב. להנאה צרופה זו התלווה המופע המרהיב של בעלת העסק המכינה בחיוך גדול קציצות קובה לשישי ממש בשולחן צמוד אלינו. ובשולחן הצמוד אלינו מהצד השני, קבוצת אמריקאים עם המדריך המוכר שראינו זה כמה פעמים- ג'ואל, מסביר להם על השוק העירקי תוך שהם בולסים ובולעים במהירות שקשוקת אש לפני שימשיכו למסעדה הבאה. מקום ביתי פשוט, שיודע להשקיט בבת אחת את הרעב כמו גם את סערת השוק. צלחת שקשוקה ב24 ש"ח (ניתן להוסיף חציל או מרגז).

מה מנחם אתכם בזמנים קשים? כתבו תגובה למטה