עיר של כוכבים, ולחיי החולמים

למזלנו, זה לא היה סתם עוד יום שלישי של שמש, ומזג האוויר אפשר לנו להחליט שבא לנו סרט בקולנוע. גשם בחוץ, רוח קרה ואנו צועדים אל תוך היכל הסרטים. עטופים ריח מפתה של פופקורן, מוקפים אור כרזות צבעוניות מתחלפות של סרטים חדשים, אנו עושים דרכינו למושב האדום ששייך לנו באותו הרגע. האורות כבים, הכל מסביב שקט. והסרט מתחיל. 

סצנה אחרי סצנה, הסרט מתגלגל חלק, והכל נראה צפוי, אבל כשיש משחק טוב לא צריך הפתעות. לאט לאט, מגלים שזה סרט אמתי, כמו הסרטים הטובים של פעם, השחקנים גם יודעים לשיר ולרקוד והכל קוסם כל כך. הצילום הוא גאוני וגורם לצופה להיות חלק מהעלילה, להשלים שתיקות מלוות בהבעות פניהם האקספרסיביות של ריאן גוסלינג ואמה סטון. פסנתרן רומנטי וקצת מוזר שלהוט להחזיר את הג'אז לחיים נתקל ללא הרף בשחקנית מתחילה שקופצת מאודישן לאודישן ונושמת את עולם הקולנוע. חולמים בגדול, מתאהבים בטעות, שמחים כמו ילדים. ואז מבינים שכמו ששתי גלקסיות מקבילות, קרובות ככל שיהיו, לעולם לא יצטלבו, ככה גם עיר של כוכבים אינה זורחת לעולם בשביל שניים במקביל. וכל הסרט מטרתו להגיע אל הסוף. וסוף הסרט הזה- הוא כל הסיפור. 

הכל קופא פתאום. הזמן עוצר. הריאות מפסיקות את תפקידן ומונעות מאוויר להכנס. והמבט. המבט הזה, הממושך האינטנס. ריקוד הגלקסיות במציאות אחרת. כאילו שני זוגות עיניים שהסתכלו אחת על השנייה במבט אוהב בעבר, מחוברות לרגע בחוטי זיכרונות שחותכים בחדות את כל מה שמסביב ולא מרפים. ולבסוף החיוך בקצה השפתיים, ומצמוץ אחד בלבד, כאות הבנה מהולה בעצב. כלום לא יחזור להיות כמו אז. וכל אחד באולם הקולנוע כאילו זה סיפור חייו שלו. כאילו את כל אחד מהזיכרונות החולפים במבט שלהם חווה בעצמו. כאילו הכיסאות האדומים הם מושבי הכנסת של המודעות שלנו. מהרגע הזה, הסרט מתחיל מהתחלה, כשעל ידי מבטם בלבד מחליפים ביחד פרט אחד פצפון ורוקמים ביחד מחדש את ריקוד הגלקסיות שלהם. ריקוד העתיד שכבר היה. 

מי מאיתנו לא חזר אחורה ושינה פרט פצפון בחייו ודמיין איך הפרט הזה, מאותו רגע שהשתנה, סידר לו את החיים באופן שונה לחלוטין מאיך שחייו נראים בהווה? ומה יותר מספק משינוי פרט פצפון באהבה נכזבת? 

סרט מרגש, נוגע ובלי גינונים. מצטרף בקלות לרשימת סרטי מחזמר מעולים כמו ווסט סייד סטורי, מולן רוז', ממה מיה וגריז. סרט של כוכבים.

"ולחיי כל החולמים, טיפשים ככל שהם נראים" (לה לה לנד)

אמנם אוכל לנפש, אבל גם הגוף צריך לסעוד. אז חזרנו לשוק. בזמן שעברנו ליד דוכני התותים שבהקו לעומת השמים האפורים, כל קרטוני הירקות הריקים עפו לכל עבר ברוח. ואין דבר יותר משכנע מכל זה בשביל ללכת לחצ'פוריה. בפינת רחוב השקמה, ממש מול סופר השקמה המקורי, עומדת מסעדה גרוזינית שעברה שדרוג לא מזמן. שם מוכרים 5 סוגי מאפים גרוזינים עם מילויים שונים ודי. הכרנו את המקום אחרי שרפאל עבד בשביל בעל העסק ואחרי שאמא של בעל העסק לימדה אותו את סודות המטבח הגרוזיני. הזמנו אצ'רולי, ובאמת אפשר לומר לבריאות. זה מאפה עם שוליים מורמים ומילוי גבינות וביצת עין. זו המנה שהכי מזמינים שם, ובצדק. לחיי השילוש הקדוש: בצק, גבינה, ביצה. זה כמו לאכול פונדו בתוך הלחם ומנגבים כמו חומוס אירופאי. מומלץ מאוד! 35 ש"ח למנה זוגית בהחלט משביעה.

אפשר למצוא את רומא בירושלים

יש חיים מעבר להוראה. כן. בניגוד לכל מה שנהוג לומר על כך שהאורות האחרונים הדלוקים זורחים מתוך ביתם של חברינו המורים. אם יש לנו יום חופש הוא לא בשביל לעבוד עוד. גם אם יש אינסוף עבודותלבדוקהוריםלטלפןמבחניםלתתציוןמשובלמלאשיעוריםלהכיןבריסטוליםלגזור, העבודה הזו גם ככה שוחקת וקשה אז לא נוסיף לעצמינו עוד ויגידו מה שיגידו. יום שלישי הוא היום החופשי שלי, ושלישי פעמיים כי טוב, אבל עד עכשיו ניצלתי אותו להתכרבלות במיטב מחלצות השינה שלי, בכוס קפה וסדרה טובה או לא, העיקר שהעיניים מרותקות והמוח במצב טיסה.  

במלון בינוני עם נוף שחקים הצופה למראת הכינרת חשבתי וחשבתי, ואמרתי לא עוד. אני הולכת לנצל את ימי השלישי האלה כשקיות חמצן הנותנות לשאר ימות השבוע תקווה לקיומם.  פלאים מה שניתוק מהמסך, מהנוף הקבוע ומהילדים מסוגל לעשות. שקית חמצן אקסטרה לארג' בפני עצמה. הצעתי את הרעיון שנרקם בראשי לאהובי וגמרנו אומר שימי שלישי יוקדשו מעתה לזמן איכות של פיתוח הנפש, וחיזוק הקשר שלנו. כל זה במסגרת כיבוש עיר הקודש ירושלים, או אם להיות יותר מדויקים, שיטוט רגלי ברחובותיה ועצירות רענון של אוכל מקומי זול(בכל זאת, מדובר במשכורת של מורים). בכל כמה זמן נבחר שכונה לגלות ונתהלך בה לאורכה ולרוחבה עד שייתמו אחרוני הדוכנים ופינות החמד שבם לא דרכה רגלינו. ומה יותר טוב מאשר להתחיל בשוק מחנה יהודה?

מיותר לציין שאני מאוהבת בשוק מחנה יהודה. בכל סיבוב של הראש אדיי הריחות הבלתי נראים מתורגמים לשלל צבעי הקשת המאורגנים בערימות בבסטות ובצעקותיהם של המוכרים. ובזמן שחוצים בגבורה את השוק המכוסה, אי אלו צעירים קופצים ומציעים קוביות של חלבה חתוכות קטן קטן במגש, גרנולה עשויה במקום ומוגשת בכפות מתכת גדולות, או גבינת גאודה עזים טעימה להפליא. ומה שהכי נפלא הוא ההערות המלוות: "לא חייב לקנות, פעם הבאה שתעבור תדע שיש מלך החלבה!" או "באמת, למה שלא תטעם? זה אני עשיתי!" ואפילו אחד צעק "אינטליגנטים, תטעמו!". וכבר כמעט שבעתי. עד שכמה צעדים אחר כך הבנתי שזה רק פתח לי את התיאבון. 

פסטה בסטה עוד היו סגורים, בשרי לא בא בחשבון ב10:30 בבוקר והחצ'פוריה, למרות שמאוד קרצה לנו בעין, לא הייתה נותנת לנו חווית גילוי חדש. אז הסתובבנו עוד כמה זמן, נהנים מהקולות והרעשים. חלפנו על פני הבוטיק סנטרל, באשר ותלר. ויתרנו על בורקס טורקי ושקשוקה, ורק כשיצאנו מהשוק לפסי הרכבת נתקל מבטינו במקום חדש עם שלט "פיצה ופסטה" ממש מול "חבה" האגדית(עליה אפזר שבחים באחד מהפוסטים מן הסתם). נכנסנו למסעדה ובעל המסעדה הושיב אותנו והסביר לנו שממש עכשיו פתח שעריו. כך הכרנו את דניאל "הסנדק". 

האופה שלו הבטיח שאם נסמוך עליו, הוא יוציא לנו פיצה כזאת, "שתרצו לחזור עוד 10 פעמים". זרמנו אתו. ובזמן שחיכינו, התחממנו עם הפוך טעים והתרשמנו מעיצוב המקום, סגנון מודרני תעשייתי, עם קיר אחד דימויי שיש, נגיעות של שחור מסביב, בר מעץ כהה, שולחנות כפריים ומנורות תלייה ממתכת. הפיצה הגיעה. פיצה דקה עמוסת פלפלים, עגבניות ובצל. היא הגיעה בליווי עצתו של דניאל שאמר שפיצה איטלקית אוכלים מקופל, ושכדאי לחכות טיפה שהירקות יצטמצמו. צדק הבחור. הגבינה תערובת של כמה סוגים, שמן פסטו כיד הנדיב להתלכלך, להתענג ולמות אחר כך. היינו סקרנים ושאלנו אותו אם הוא היה בסטאז' באיטליה לפני שפתח, הוא ענה שהסטאז' היחיד שהיה בו הוא תל-אביב. לטענתו אנשים מזלזלים בערכה של הפיצה וישר מחברים אותה כאחד לאוכל של ילדים, כך לפחות בירושלים. אחרי שהתעדכן קצת, החליט "לחזור לירושלים, לילדות, לשפע של השוק" ופתח פיצרייה שכונתית שהצליחה כל כך עד שיכל להרשות לעצמו לשדרג. ומה פשר השם? אמר שלסנדק יש ערך מאוד גדול ביהדות כי את כל השפע והעושר שיש לו הוא מחלק. הצביע על המקום, והכריז "זה השפע שלי וזה העושר שלי- אותם אני רוצה לחלק". ממש בחור כארז. נפרדנו ממנו ומהרוגע העצמתי שלו באמירה קובעת שכבר אין צורך לטוס לרומא לא לפני שהבטיח שהוא מתכוון לעשות פיצה "אה לה רומנה" עם ארטישוק כבוש ושמן כמהין. איך שהוא שמח. ובאמת זה מחמאה שלא יכולה לעבור דרך אגב. פיצה אישית לשניים מספיקה בהחלט ובמחיר של 42 ש"ח בלבד.